<h1>ראבי"ה סימן אלף ל'</h1>
<h2>דף עז.</h2>
ראובן השכיר מלמד לבנו ולאחר כן נעשה חולה. נ"ל דהואיל שאנוס ראובן יש לו להשלים למלמד עיכוב החולי. כדתניא (ב"מ ע"ז ע"א ע"ב) השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או אחזתו חמה אם שכיר הוא נותן שכרו וכן אם קבלן הוא נותן לו קבלנותו. ואוקימנ' בדבר האבד ודברי הכל. אלמא אע"ג שאין השכיר והקבלן יכולין לחזור הואיל שנחלה יכולין לחזור בהן. ואע"ג דבעל הבית מפסיד שאינו מוצא פועלין, דאי משכח לאוגורי אפילו לא אניס נמי חוזר כדמוכח לעיל בברייתא, הכא נמי שנחלה המשכיר אנוס הוא וחוזר או ישלים מלאכתו לכשיבריא. ואע"פ שמפסיד המלמד שאינו מוצא נערים אחרים. ועוד אמרינן בפרק הגוזל בתרא (קט"ז ע"ב) ירד להציל ולא הציל מהו א"ל אין לו אלא שכרו איתיביה השוכר את הפועל להביא לו כרוב ודורמסקנין לחולה והלך ומצאו שמת או הבריא נותן לו שכרו משלם א"ל התם עביד שליח שליחותו הכא לא עביד. אלמא היכא דלא עביד שליח שליחותיה כי הכא שנחלה הבן לא יהיב ליה. וזהו כגון שאין הבן מלומד מחולי דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה דאב להתנות שמא יחלה כדאמרינן (ב"מ ע"ז ע"א) האי מאן דאגיר אגירא לדוולא ואתי מטרא פסידא דפועלים שהיה להם להתנות, ואע"פ שגם לבעל הבית ידיע דאורחא דמיטרא למיתי. ההיא סוגיא מוכח דבדברים שלשניהם ידוע, עלייהו להתנות ולא לבעל השדה. אבל אם אין ידוע אלא לבעל השדה על בעל השדה להתנות דאמרינן (שם) האי מאן דאוגיר אגירא לדוולא ופסק נהרא בפלגא דיומא אי (הוה רגיל) [לא עביד דפסיק] פסידא דפועלים וכו' עד אי בני מתא פסידא דפועלים. אלמא הואיל דפועלים בני מתא וידעי אנון כמו בעל השדה הפסידו הפועלים. ואם המלמד יודע שמלומד צריך לאתנויי, ואם לא התנה הפסיד שכרו כל ימי חוליו. ונ"ל דהמשכיר עצמו ללמוד נערים לשנה יכול לחזור בו כל שעה שירצה. כדין פועל שיכול לחזור בו כל שעה שירצה אפילו באמצע היום. ואין דינו כקבלן שאינו יכול לחזור, כדפסקינן כר' דוסא. דלא קרי קבלנות אלא אדם המקבל קמח לקצור הן לזמן מרובה או מועט לכשיגמור יתן לו שכרו. ואם מת הנער בחצי שנתו, נ"ל שיכול לתבוע כל שכירתו. דאמרינן (ב"מ ע"ט ע"א) השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן. ופריך היכי דמי אם בספינה סתם ויין זה ולהכי אם נתן כל השכירות לא יחזיר, דמאחר דמצי למימר הב לי חמרא ואנא מייתינא ספינתא וזה אינו יכול לומר אתן לך יין אחר שהרי יין זה אמר, אכתי אם לא נתן אמאי לא יתן, לימא הב לי חמרא ואנא מייתינא ספינתא. והכא נמי כשמשכיר לבנו מלמד הרי [הוא] כאומר לבני זה אני משכירך וכשמת מצי למימר הב לי בנך ואני אלמוד. ואיני יכול לעמוד על דבר זה יפה אם יכול לומר לו תלמוד נער אחר במקומו או לא. אי מדמינן ליה ליין זה אינו יכול לומר כן. או שיש לנו לומר הואיל דמשכח לאוגורי מה מפסיד המלמד אם זה הנער חריף כמו הראשון, ודמי להא דאמר רבא האי מאן דאוגיר אגירא לעיבידת' ושלים בפלגא דיומא אית ליה עבידתא דכוות' מפקיד להו. ויש לומר התם לא קאמר מלאכה זו כי הכא. וכשנחלה הבן לא שייך לומר תן לי ואני אלמוד, דלא שייך למימר אלא היכא שמת והניח חיים לכל ישראל. יואל ב"ר יצחק הלוי.
<h2>דף עט.</h2>
ראובן השכיר מלמד לבנו ולאחר כן נעשה חולה. נ"ל דהואיל שאנוס ראובן יש לו להשלים למלמד עיכוב החולי. כדתניא (ב"מ ע"ז ע"א ע"ב) השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או אחזתו חמה אם שכיר הוא נותן שכרו וכן אם קבלן הוא נותן לו קבלנותו. ואוקימנ' בדבר האבד ודברי הכל. אלמא אע"ג שאין השכיר והקבלן יכולין לחזור הואיל שנחלה יכולין לחזור בהן. ואע"ג דבעל הבית מפסיד שאינו מוצא פועלין, דאי משכח לאוגורי אפילו לא אניס נמי חוזר כדמוכח לעיל בברייתא, הכא נמי שנחלה המשכיר אנוס הוא וחוזר או ישלים מלאכתו לכשיבריא. ואע"פ שמפסיד המלמד שאינו מוצא נערים אחרים. ועוד אמרינן בפרק הגוזל בתרא (קט"ז ע"ב) ירד להציל ולא הציל מהו א"ל אין לו אלא שכרו איתיביה השוכר את הפועל להביא לו כרוב ודורמסקנין לחולה והלך ומצאו שמת או הבריא נותן לו שכרו משלם א"ל התם עביד שליח שליחותו הכא לא עביד. אלמא היכא דלא עביד שליח שליחותיה כי הכא שנחלה הבן לא יהיב ליה. וזהו כגון שאין הבן מלומד מחולי דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה דאב להתנות שמא יחלה כדאמרינן (ב"מ ע"ז ע"א) האי מאן דאגיר אגירא לדוולא ואתי מטרא פסידא דפועלים שהיה להם להתנות, ואע"פ שגם לבעל הבית ידיע דאורחא דמיטרא למיתי. ההיא סוגיא מוכח דבדברים שלשניהם ידוע, עלייהו להתנות ולא לבעל השדה. אבל אם אין ידוע אלא לבעל השדה על בעל השדה להתנות דאמרינן (שם) האי מאן דאוגיר אגירא לדוולא ופסק נהרא בפלגא דיומא אי (הוה רגיל) [לא עביד דפסיק] פסידא דפועלים וכו' עד אי בני מתא פסידא דפועלים. אלמא הואיל דפועלים בני מתא וידעי אנון כמו בעל השדה הפסידו הפועלים. ואם המלמד יודע שמלומד צריך לאתנויי, ואם לא התנה הפסיד שכרו כל ימי חוליו. ונ"ל דהמשכיר עצמו ללמוד נערים לשנה יכול לחזור בו כל שעה שירצה. כדין פועל שיכול לחזור בו כל שעה שירצה אפילו באמצע היום. ואין דינו כקבלן שאינו יכול לחזור, כדפסקינן כר' דוסא. דלא קרי קבלנות אלא אדם המקבל קמח לקצור הן לזמן מרובה או מועט לכשיגמור יתן לו שכרו. ואם מת הנער בחצי שנתו, נ"ל שיכול לתבוע כל שכירתו. דאמרינן (ב"מ ע"ט ע"א) השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן. ופריך היכי דמי אם בספינה סתם ויין זה ולהכי אם נתן כל השכירות לא יחזיר, דמאחר דמצי למימר הב לי חמרא ואנא מייתינא ספינתא וזה אינו יכול לומר אתן לך יין אחר שהרי יין זה אמר, אכתי אם לא נתן אמאי לא יתן, לימא הב לי חמרא ואנא מייתינא ספינתא. והכא נמי כשמשכיר לבנו מלמד הרי [הוא] כאומר לבני זה אני משכירך וכשמת מצי למימר הב לי בנך ואני אלמוד. ואיני יכול לעמוד על דבר זה יפה אם יכול לומר לו תלמוד נער אחר במקומו או לא. אי מדמינן ליה ליין זה אינו יכול לומר כן. או שיש לנו לומר הואיל דמשכח לאוגורי מה מפסיד המלמד אם זה הנער חריף כמו הראשון, ודמי להא דאמר רבא האי מאן דאוגיר אגירא לעיבידת' ושלים בפלגא דיומא אית ליה עבידתא דכוות' מפקיד להו. ויש לומר התם לא קאמר מלאכה זו כי הכא. וכשנחלה הבן לא שייך לומר תן לי ואני אלמוד, דלא שייך למימר אלא היכא שמת והניח חיים לכל ישראל. יואל ב"ר יצחק הלוי.
